דלג לתוכן הראשי

רשומות

أمل مشترك תקווה משותפת

‏חמישי 14 ספטמבר‏ ‏בשעות ‏9:30‏ - ‏16:30
במתנס בקלנסוואה חברי הועדה מארגנת: 
דניאל בלטמן, בשיר כרכבי, יניב שגיא, ג'מאל דגש, מירב בן-נון, יהושע סובול, מירון רפופורט, תאבת אבו ראס, דני פילק, עודה בשאראת, תמנע פתר, סיני פתר, אוקי מרושק, שדא מנסור, אבנר בן עמוס,רונית מטלון. 

הארגונים המשתתפים בכנס ובהנחיית השולחנות העגולים: 
נוה שלום -ואחת אלסאלם, לוחמים לשלום, פורום המשפחות השכולות הישראלי- פלסטיני, מולדת אחת -שתי מדינות ,פורום ארגוני השלום, רופאים לזכויות אדם, המטה למאבק בגזענות , גבעת חביבה , מדרשת "אדם" ',נשות "מחסום וואטש".

 أعضاء اللجنة التنظيمية :
 دانيئيل بلاطمان, ثابت ابو راس, داني فيلك, بشير كركبي, ميراڤ بن نون, يهوشواع سوبول, ميرون رپپورت, جمال دغش, اوكي مروشك, عودة بشارات, ينيڤ سچي, تمناع پتر, سيناي پتر, شدا منصور, أفنير بن عموس، رونيت مطلون.

 المنظمات المشاركة في اللقاء : 
نيڤيه شالوم - واحة السلام، المحاربين من أجل السلام، محضر العائلات الثكلى الاسرائيلي-الفلسطيني، وطن واحد - دولتان، محضر منظمات السلام، أطباء لحقوق الانسان، المركز لمجابهة العنصرية، چڤعات ح…
פוסטים אחרונים

רוח המקום

לאורך השנים וביתר שאת מזה חמישים שנה (מאז כיבוש השטחים) כול כמה שנים מתרחשת הסלמה עקובה מדם בין העמים  במרחב הטריטוריאלי של מדינת ישראל והשטחים.  המקום הנפיץ ביותר, הנושא עמו פוטנציאל לעימות דתי כלל מרחבי בין מוסלמים ליהודים הוא  הר הבית.
ההסלמה האחרונה סביב תקריות הר הבית (רצח השוטרים, הריגת המפגינים, הנחת המגנומטרים בשערי הכניסה למתחם הר הבית , אי תאום בין גורמים וכו') מחייבת מעשה. אי הנחת מההתנהלות הממשלתית הכושלת המביאה להגבהת להבות , ולמתחים מיותרים במקום הכי נפיץ ורגיש במרחב, הביאה חברים טובים  מאזור ואדי ערה , יהודים כערבים ליזום מפגש דיבורים כדי לקיים שיח ידידים משוכנעים בעקבות המתח שנוצר ופוטנציאל האלימות בין העמים שהוא נושא עמו. היוזמים למפגש היו: דורון ליבר (מצר) נג'יב אבו רקיה (מייסר) שולי דיכטר (מענית) יניב שגיא (מנכ"ל גבעת חביבה) ומוחמד דראושה (גבעת – חביבה) . היה לי יום עמוס באותו יום ראשון אחה"צ  (23.7.2017) , בו התקיים המפגש. ובכל זאת הגעתי. הגעתי לא משום שהאמנתי שיש בשיח הזה כדי לקדם  דבר מה לקראת יתר רציונליזציה בהתנהלות, כדי לשמור על פתרונות הגיונ…

رد مركز جبعات حبيبة على عملية الأقصي

تستنكر جبعات حبيبة، مركز المجتمع المشترك في إسرائيل، بشدة الاعتداء الذي وقع في القدس يوم الجمعة الأخيرة والذي أدى إلى مقتل شرطيين إسرائيليين من قبل مواطنين إسرائيليين. فهذا ليس نهجنا! ليس ثمة مكان أو مبرر لهذه العملية في أي سياق كان. فهذا اعتداء خطير على قدسية المكان وتقويض لجهود بناء المجتمع المشترك والمتساوي في إسرائيل. كما ندين بشدة إغلاق المسجد الأقصى ومنع المصلين من دخول الحرم، ونستنكر الاعتداءات المتواصلة على الحرم والمصلين وتقييد حرية العبادة. نحن نرحب بإدانة العملية من قبل القيادات العربية، ونتوجه إلى الهيئات الحكومية وجميع المواطنين بعدم الانجرار وراء المتطرفين من الجانبين الذين يسعون إلى الحاق الضرر بنسيج المجتمع الحساس وزرع الانقسام والخوف بين مركباته.
تعازينا للعائلات الثكلى. ينيف سغي محمد دراوشة رياض كبها سامر عثامنة



תגובת מרכז גבעת חביבה על הפיגוע בהר הבית

גבעת חביבה, המרכז לחברה משותפת בישראל, מגנה בכל תוקף את ההתקפה בירושלים ביום שישי האחרון בה נהרגו שוטרים ישראלים ע"י אזרחים ישראלים. 
זו אינה דרכנו!
זה מעשה שאין לו מקום והצדקה בשום הקשר. מדובר בפגיעה אנושה בקדושתו של המקום וחתירה תחת המאמצים לבניית חברה משותפת ושוויונית במדינת ישראל. אנו מברכים על גינוי המעשה ע"י מנהיגות החברה הערבית ופונים לגורמי השלטון ולציבור במדינת ישראל לא להיגרר אחרי קיצונים משני הצדדים המבקשים לפגוע במרקם העדין של החברה ולזרוע פירוד ופחד בין מרכיביו.
תנחומינו למשפחות ההרוגים.
יניב שגיא מוחמד דרואשה ריאד כבהא סאמר עטאמנה דודו אמיתי

היום הוא יום הנכבה اليوم هو يوم النكبة.

יום הנכבה - "האסון" - הוא היום בו מציין העם הפלסטיני את הטרגדיה שפקדה אותו ב- 1948, כאשר בין 700,000 ל-1,000,000 פלסטינים הפכו לפליטים בגדה המערבית, רצועת עזה, מדינות ערב ומקומות אחרים בעולם, ורבים אחרים הפכו ל"פליטי פנים" עקורים מביתם שמצאו בית אחר בישראל.הנכבה היא פצע פתוח, שורף ומכאיב בזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני. לעשרים אחוז מאזרחי הארץ שלנו, ישראל, יום הנכבה מסמל את הטראומה הלאומית של גירוש וחורבן והטראומה האישית והמשפחתית של אובדן קרובי משפחה, בית, אדמה, עץ ופרח. אובדן שמלווה את משפחתם ועמם מאז 48. על מנת שנצליח לקיים כאן חיים משותפים עלינו לאחות את הקרעים ולהכיל את הזהויות השונות.  בשביל שיהיה לנו עתיד של שלום עלינו בהווה לבנות בסיס של חברה משותפת שנשען על הכרה, שוויון, אמון כנות ורצון טוב לקבל אחד את השני ואת הפגיעות שאנחנו פוגעים אחד בשני. בשני הצדדים קיים צורך לבטא את הכאב, הפחד והכעסים ולקבל הכרה לתחושת הפגיעה. אפשר לעשות זאת מבלי להטיל אשמה על האחר, פשוט להכיר ולקחת אחריות אישית וקולקטיבית. ולכן כל כך חשוב להפסיק את הניסיון הממסדי בישראל להתעלם מהנכבה.  ככו…

69 שנה למדינת ישראל

מחר בערב המוני ישראל יחגגו את יום העצמאות. עם ישראל בהמוניו ייצא למוקדי החגיגות אבל לא כול אזרחי ישראל יחגגו. המיעוט הלאומי של אזרחי ישראל הערבים עדיין אינו שותף לחגיגת המדינה. ולא שהם אינם מרגישים שותפים ושייכים למדינה, נהפוך הוא. סקר שהתפרסם היום על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיהואוניברסיטת תל אביב* מראה ש51 אחוז מאזרחי ישראל הערבים גאים להיות ישראלים. 66 אחוז מאזרחי ישראל הערבים מעריכים את מצבה של המדינה כטוב עד טוב מאוד. 58 אחוז מאזרחי ישראל הערבים מרגישים חלק מהמדינה ובעיותיה. 61 אחוז אופטימיים ביחס לעתיד המדינה. מה המשמעות של כל הנתונים האלה ? האם זה עולה בקנה אחד עם הקיטוב הפוליטי , החוקים שמוצעים בכנסת לפגיעה בחברה הערבית ו"הערבים נוהרים לקלפיות" ?   לתפיסתי הסקר הזה מוכיח את מה שאנחנו בגבעת חביבה טוענים: יש בישראל רצון ואינטרס נרחב בחברה משותפת ושוויונית בין יהודים וערבים בישראל. אזרחי ישראל הערבים הם לא גיס חמישי ולא סכנה למדינה. הם אזרחים שלמרות היותם מופלים לרעה במדינה שואפים להשתייך, להזדהות ולהשפיע על המדינה . למרות הקונפליקט המובנה בין לאומיותם הפלסטינית לאזרחותם…

רק מסגרת פוליטית משלבת תשבור את הפרדיגמות הישנות

ישראל זקוקה לשותפות פוליטית חדשה, שתורכב מיהודים וערבים, דתיים וחילונים, ותיקים וחדשים הרוצים בשינוי יכולה להציל את השמאל והמדינה יניב שגיא



אלפי בני אדם צעדו בתחילת החודש בתל אביב בהפגנה יהודית־ערבית, שכמוה לא נראתה זה שנים. זה היה מפגן של עוצמה, שנתן ביטוי לקולות המתגברים בשטח, הקוראים ליצירת שותפות פוליטית יהודית־ערבית שוויונית, מהסוג שאין כיום. לצערי, יש במדינה רק מחנה אחד - הימין - עם חזון ברור, שהצליח להתמקם בכל מוקדי הכוח של המדינה ולנווט אותה אל דרכו. חזונו אינו מקובל על רבים מאזרחי ישראל, שמבינים את מחיר הדמים שלו ואת תג המחיר המוסרי והכלכלי שבא איתו, אבל בכל זאת מצביעים למען הכוחות הפוליטיים שמקיימים אותו, כי הוא החזון היחיד והברור שכאילו מתכתב עם המציאות.
אל מול חזון האימים הזה קיימת רפיסות מוחלטת של מחנה השמאל. אין חזון, אין תוכנית, אין יכולת לחבר ציבור, אין יכולת להשתלב במוקדי ההשפעה. במקום להציב אלטרנטיבה, מנסות יש עתיד והמחנה הציוני להיות "ליכוד־לייט": לפעול בתוך מתווה הימין, להמשיך את הכיבוש, להמשיך את הכלכלה הדורסנית, אבל בקצת פחות בוטות. משמאל ל"מרכז"…