דלג לתוכן הראשי

היום הוא יום הנכבה اليوم هو يوم النكبة.

פליט' עבודה של אחמד כנעאן 
מתוך התערוכה ח'מסין - 50 - خمسين 
 הנפתחת ביום שבת ה 20.5 
במרכז האמנות המשותף בגבעת חביבה, 

יום הנכבה - "האסון" - הוא היום בו מציין העם הפלסטיני את הטרגדיה שפקדה אותו ב- 1948, כאשר בין 700,000 ל-1,000,000 פלסטינים הפכו לפליטים בגדה המערבית, רצועת עזה, מדינות ערב ומקומות אחרים בעולם, ורבים אחרים הפכו ל"פליטי פנים" עקורים מביתם שמצאו בית אחר בישראל. הנכבה היא פצע פתוח, שורף ומכאיב בזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני. לעשרים אחוז מאזרחי הארץ שלנו, ישראל, יום הנכבה מסמל את הטראומה הלאומית של גירוש וחורבן והטראומה האישית והמשפחתית של אובדן קרובי משפחה, בית, אדמה, עץ ופרח. אובדן שמלווה את משפחתם ועמם מאז 48. על מנת שנצליח לקיים כאן חיים משותפים עלינו לאחות את הקרעים ולהכיל את הזהויות השונות. 
בשביל שיהיה לנו עתיד של שלום עלינו בהווה לבנות בסיס של חברה משותפת שנשען על הכרה, שוויון, אמון כנות ורצון טוב לקבל אחד את השני ואת הפגיעות שאנחנו פוגעים אחד בשני. בשני הצדדים קיים צורך לבטא את הכאב, הפחד והכעסים ולקבל הכרה לתחושת הפגיעה. אפשר לעשות זאת מבלי להטיל אשמה על האחר, פשוט להכיר ולקחת אחריות אישית וקולקטיבית. ולכן כל כך חשוב להפסיק את הניסיון הממסדי בישראל להתעלם מהנכבה. 
ככול שנקדים לשנות ולהשתנות, ככול שנקדים לקבל את הנכבה, את הפגיעה, את האחריות הנלווית לה, כך נקדם את השלום וסיום האלימות. ככול שנבין שהנכבה עדיין מתרחשת גם היום (בפלסטין, אצלנו וברחבי העולם שם נמצאים דור רביעי של פליטים פלסטינים) כך נקרב את ההשלמה וההכרה ההדדית ואת יכולתנו לקיים את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי שהינה גם מדינת כול אזרחיה ומקיימת שוויון מלא לאזרחיה הערבים-פלסטינים.  ולכן גם אני מרגיש היום מחויב לציין ולהזכיר את "הנכבה".                      
 ככה , ביחד עם שותפיי אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים, נצליח לבנות כאן חברה משותפת ולהפוך זהויות מתנגשות לזהויות מכילות. ככה נבנה את הגשר לשלום שיבטיח את עתיד ארצנו המשותפת ואת עתידם של ילדינו.

יניב שגיא,
מנכ"ל גבעת חביבה

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

דברים בכנס גבעת חביבה הרביעי

לפני שבוע, לרגע, היה נדמה שקרן אור בוקעת בחשכה. ראש הממשלה וראש האופוזיציה דיברו יחדיו על הזדמנות היסטורית לשלום שמצדיקה את השותפות ביניהם. למחרת התברר שהאור היה מהקטר של רכבת המלחמה והשנאה... וקיבלנו ממשלת ימין לאומנית.
בבחירה בין שלום למלחמה, בין דמוקרטיה מחברת לבין אתנוקרטיה,
בבחירה בין פוליטיקה של פחד לפוליטיקה של תקווה, שוב ושוב בוחרת ארצי האהובה את המדרון החלקלק שמוביל לאובדנה.
אבל אנחנו לא התכנסנו כאן היום לשם הבכי והכעס. אנחנו התכנסנו ביחד בשביל לחזק את הבנייה, את השותפות, את התקווה, את האור האמיתי ולא המדומה.
התכנסנו ביחד כי אנחנו מחוברים ושותפים לחברה שצועדת במדרון החלקלק, אבל גם פועלים למנוע את ההתרסקות ולייצר אלטרנטיבה.
קונפיציוס  שחי לפני 2500 שנה ונחשב כגדול הפילוסופים הסינים אמר:  "כשחבורת אנשים צועדת במדרון, האחרון נמצא במקום הכי גבוה."
ואנחנו אכן במדרון, אבל אנחנו גם האחרונים שנמצאים במקום הכי גבוה שמחייב אחריות רבה, אסטרטגיה ברורה, ביצוע מדויק, אמונה בדרך ואהבה. כן, אהבה.
מרטין לותר קינג אמר:  "אהבה היא הכוח היחיד אשר יכול להפוך שנאה לחברות."
ואצלנו בישרא…

69 שנה למדינת ישראל

מחר בערב המוני ישראל יחגגו את יום העצמאות. עם ישראל בהמוניו ייצא למוקדי החגיגות אבל לא כול אזרחי ישראל יחגגו. המיעוט הלאומי של אזרחי ישראל הערבים עדיין אינו שותף לחגיגת המדינה. ולא שהם אינם מרגישים שותפים ושייכים למדינה, נהפוך הוא. סקר שהתפרסם היום על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיהואוניברסיטת תל אביב* מראה ש51 אחוז מאזרחי ישראל הערבים גאים להיות ישראלים. 66 אחוז מאזרחי ישראל הערבים מעריכים את מצבה של המדינה כטוב עד טוב מאוד. 58 אחוז מאזרחי ישראל הערבים מרגישים חלק מהמדינה ובעיותיה. 61 אחוז אופטימיים ביחס לעתיד המדינה. מה המשמעות של כל הנתונים האלה ? האם זה עולה בקנה אחד עם הקיטוב הפוליטי , החוקים שמוצעים בכנסת לפגיעה בחברה הערבית ו"הערבים נוהרים לקלפיות" ?   לתפיסתי הסקר הזה מוכיח את מה שאנחנו בגבעת חביבה טוענים: יש בישראל רצון ואינטרס נרחב בחברה משותפת ושוויונית בין יהודים וערבים בישראל. אזרחי ישראל הערבים הם לא גיס חמישי ולא סכנה למדינה. הם אזרחים שלמרות היותם מופלים לרעה במדינה שואפים להשתייך, להזדהות ולהשפיע על המדינה . למרות הקונפליקט המובנה בין לאומיותם הפלסטינית לאזרחותם…

נאומו של יניב שגיא בעת קבלת פרס ממשלת אוסטריה לגבעת חביבה

אבא שלי , יעקב שגיא, היה יהודי שנולד באירופה. מלחמת העולם השנייה שהייתה השואה של העם שלי הובילה למותם של שליש מבני עמי. אבא שלי יצא ממנה פליט ויתום מאב. ילד ללא בית. ביולי 1948 בעקבות הקמת מדינת ישראל הוא הגיע לקיבוץ שבו אני חי ומגדל את ילדיי. קיבוץ עין השופט. רק שם הוא זכה בבית ובחירות. 3 חודשים לפני שהוא הגיע לקיבוץ שהוקם בשנת 1937 איבדו את ביתם וחירותם השכנים הפלסטינים של הקיבוץ שלי מהכפר כפרין במלחמה שנקראת על ידי ארצי "מלחמת העצמאות" ועל ידי הפלסטינים "הנכבה", האסון.
כשהייתי ילד לקח אותי אבי, ניצול השואה, לחורבות הכפר ההרוס כפרין ולימד אותי את השיעור החשוב ביותר שקיבלתי: "לא מתקנים עוול ביצירת עוול חדש" הוא אמר לי, "עד שלא יהיה צדק ושלום לכול תושבי הארץ הזאת עתידנו לא מובטח" מאז משימת חיי היא להביא לארצי המסוכסכת והמדממת שלום, צדק ושוויון לכול האזרחים, משני העמים, שחולקים את אדמתנו המשותפת.
גבעת חביבה היא הארגון החלוצי והגדול ביותר שעוסק במשימה זו כבר 67 שנים. אנחנו פועלים מתוך שליחות עמוקה לבנות שותפות שיוויונית בין יהודים וערבים בישראל ובמזר…