דלג לתוכן הראשי

69 שנה למדינת ישראל

מחר בערב המוני ישראל יחגגו את יום העצמאות. עם ישראל בהמוניו ייצא למוקדי החגיגות אבל לא כול אזרחי ישראל יחגגו. המיעוט הלאומי של אזרחי ישראל הערבים עדיין אינו שותף לחגיגת המדינה. ולא שהם אינם מרגישים שותפים ושייכים למדינה, נהפוך הוא. סקר שהתפרסם היום על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיהואוניברסיטת תל אביב* מראה ש51 אחוז מאזרחי ישראל הערבים גאים להיות ישראלים. 66 אחוז מאזרחי ישראל הערבים מעריכים את מצבה של המדינה כטוב עד טוב מאוד. 58 אחוז מאזרחי ישראל הערבים מרגישים חלק מהמדינה ובעיותיה. 61 אחוז אופטימיים ביחס לעתיד המדינה. מה המשמעות של כל הנתונים האלה ? האם זה עולה בקנה אחד עם הקיטוב הפוליטי , החוקים שמוצעים בכנסת לפגיעה בחברה הערבית ו"הערבים נוהרים לקלפיות" ?   לתפיסתי הסקר הזה מוכיח את מה שאנחנו בגבעת חביבה טוענים: יש בישראל רצון ואינטרס נרחב בחברה משותפת ושוויונית בין יהודים וערבים בישראל. אזרחי ישראל הערבים הם לא גיס חמישי ולא סכנה למדינה. הם אזרחים שלמרות היותם מופלים לרעה במדינה שואפים להשתייך, להזדהות ולהשפיע על המדינה . למרות הקונפליקט המובנה בין לאומיותם הפלסטינית לאזרחותם הישראלית שימשיך להתקיים כול עוד לא יסתיים הקונפליקט הלאומי המדמם, למרות זאת ואף על פי כן הם שואפים לקדם סדר יום אזרחי שיאפשר את השייכות למדינת ישראל. יש צעדים משמעותיים וחיוביים שהממשלה הנוכחית עושה בתחום השילוב הכלכלי והשוויון באמצעות החלטת הממשלה 922 שמזרימה מיליארדים לפיתוח כלכלה, תשתיות וחינוך בחברה הערבית בישראל. זה תנאי הכרחי אבל ממש לא מספיק. בשביל להתכתב עם רצונם של אזרחי ישראל להיות חלק מהמדינה עלינו להכיר בהם כמיעוט לאומי, כקולקטיב שיש לו זכויות קולקטיביות לאומיות. עלינו ליצור מרחב ציבורי משותף שבו כול אזרחי ישראל, כולל העשרים אחוז מהמיעוט הלאומי הערבי-פלסטיני מרגישים בבית. ששפתם ותרבותם הם חלק מהמדינה ונוכחים במרחב. 
בסקר שיצא לפני חודש על ידי אותו גוף הוצג ממצא מרתק: יהודים וערבים רוצים ללמוד אחד על השני- רוב היהודים במדגם, 62%, הסכימו עם האמירה, כי צריך ללמד בכל בתי הספר  בישראל את נקודת המבט של היהודים והערבים להיסטוריה של הסכסוך ביניהם. בקרב הערבים התמיכה באמירה זו אף יותר חד משמעית, והיא עומדת על 85%. שוב בניגוד לאווירה הכללית שיוצרת הקצנה רוב הציבור מבקש לדעת, ללמוד, להבין ולהתקרב. כשנלמד את ההיסטוריה משתי נקודות המבט נפסיק לפחד מהמילה "נכבה", נבין למה העצמאות שלנו היהודים קשורה לאסון של אזרחי ישראל הערבים. ואחרי שנלמד על עברנו המשותף והשלכותיו ההפוכות על שני הלאומים שחולקים יחדיו את ישראל יגיע הזמן לפתח דרכים חדשות לחגוג את המדינה. חגיגה של כולם, של כול אזרחי מדינת ישראל. חגיגה יהודית וערבית שמברכת על היש ומדגישה את השותפות. הלוואי, אינשאללה, שכשנגיע לגיל 70 נוכל כך לחגוג את המדינה. וכשנחגוג יחדיו נבטיח עתיד טוב יותר למדינת ישראל.

*הסקר נערך על ידי פרופ' תמר הרמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופ' אפרים יער מאוניברסיטת תל-אביב באמצעות מכון המחקר "מדגם" בתאריכים 27 עד 29 במרץ 2017, בקרב 600 מרואיינים המהווים מדגם מייצג של החברה הישראלית.
 מתוך המאמר " 51% מהערבים גאים להיות ישראלים"
באתר של המכון הישראלי לדמוקרטיה
יניב שגיא,
מנכ"ל גבעת חביבה

תגובות

  1. יניב מילים בסלע. אמן לכל מילה.
    יפעת

    השבמחק
  2. יניב מילים בסלע. אמן לכל מילה.
    יפעת

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

דברים בכנס גבעת חביבה הרביעי

לפני שבוע, לרגע, היה נדמה שקרן אור בוקעת בחשכה. ראש הממשלה וראש האופוזיציה דיברו יחדיו על הזדמנות היסטורית לשלום שמצדיקה את השותפות ביניהם. למחרת התברר שהאור היה מהקטר של רכבת המלחמה והשנאה... וקיבלנו ממשלת ימין לאומנית.
בבחירה בין שלום למלחמה, בין דמוקרטיה מחברת לבין אתנוקרטיה,
בבחירה בין פוליטיקה של פחד לפוליטיקה של תקווה, שוב ושוב בוחרת ארצי האהובה את המדרון החלקלק שמוביל לאובדנה.
אבל אנחנו לא התכנסנו כאן היום לשם הבכי והכעס. אנחנו התכנסנו ביחד בשביל לחזק את הבנייה, את השותפות, את התקווה, את האור האמיתי ולא המדומה.
התכנסנו ביחד כי אנחנו מחוברים ושותפים לחברה שצועדת במדרון החלקלק, אבל גם פועלים למנוע את ההתרסקות ולייצר אלטרנטיבה.
קונפיציוס  שחי לפני 2500 שנה ונחשב כגדול הפילוסופים הסינים אמר:  "כשחבורת אנשים צועדת במדרון, האחרון נמצא במקום הכי גבוה."
ואנחנו אכן במדרון, אבל אנחנו גם האחרונים שנמצאים במקום הכי גבוה שמחייב אחריות רבה, אסטרטגיה ברורה, ביצוע מדויק, אמונה בדרך ואהבה. כן, אהבה.
מרטין לותר קינג אמר:  "אהבה היא הכוח היחיד אשר יכול להפוך שנאה לחברות."
ואצלנו בישרא…

נאומו של יניב שגיא בעת קבלת פרס ממשלת אוסטריה לגבעת חביבה

אבא שלי , יעקב שגיא, היה יהודי שנולד באירופה. מלחמת העולם השנייה שהייתה השואה של העם שלי הובילה למותם של שליש מבני עמי. אבא שלי יצא ממנה פליט ויתום מאב. ילד ללא בית. ביולי 1948 בעקבות הקמת מדינת ישראל הוא הגיע לקיבוץ שבו אני חי ומגדל את ילדיי. קיבוץ עין השופט. רק שם הוא זכה בבית ובחירות. 3 חודשים לפני שהוא הגיע לקיבוץ שהוקם בשנת 1937 איבדו את ביתם וחירותם השכנים הפלסטינים של הקיבוץ שלי מהכפר כפרין במלחמה שנקראת על ידי ארצי "מלחמת העצמאות" ועל ידי הפלסטינים "הנכבה", האסון.
כשהייתי ילד לקח אותי אבי, ניצול השואה, לחורבות הכפר ההרוס כפרין ולימד אותי את השיעור החשוב ביותר שקיבלתי: "לא מתקנים עוול ביצירת עוול חדש" הוא אמר לי, "עד שלא יהיה צדק ושלום לכול תושבי הארץ הזאת עתידנו לא מובטח" מאז משימת חיי היא להביא לארצי המסוכסכת והמדממת שלום, צדק ושוויון לכול האזרחים, משני העמים, שחולקים את אדמתנו המשותפת.
גבעת חביבה היא הארגון החלוצי והגדול ביותר שעוסק במשימה זו כבר 67 שנים. אנחנו פועלים מתוך שליחות עמוקה לבנות שותפות שיוויונית בין יהודים וערבים בישראל ובמזר…